מערך שיעור על חרם חברתי לשעת חינוך נבנה סביב עיקרון אחד: לא מדברים על ילד מסוים, מדברים על רגעים. השיעור שלפניכם אורך 45 דקות, מתחיל בשבעה רגעים קטנים שמהם הדרה חברתית מתחילה, ומסתיים בכך שכל תלמיד יוצא עם משפט אחד שהוא יודע להגיד בהפסקה הבאה. הציוד היחיד הוא לוח וטוש, אין דף שחייבים להדפיס, ואפשר להעביר אותו מחר בבוקר בלי הכנה.
מבט מהיר: מה כולל מערך שיעור על חרם חברתי
| סעיף | פירוט |
|---|---|
| משך | 45 דקות, שעת חינוך אחת |
| שכבות | ג עד יב, עם התאמות ניסוח בגוף המערך |
| ציוד | לוח וטוש. את הנספחים אפשר להקריא במקום להדפיס |
| הכנה | לקרוא פעם אחת את שלב 3 לפני הכניסה לכיתה |
| התוצר | כלל כיתתי אחד כתוב על הלוח, ומשפט אישי אצל כל תלמיד |
| מתי להעביר | בכיתה שבה לא מתנהל חרם ברגע זה |
| מתי לא להעביר | כשיש חרם פעיל. אז צריך פרוטוקול התערבות, לא שיעור |
מתי מעבירים את השיעור, ומתי אסור להעביר אותו
זו ההחלטה הראשונה, והיא חשובה יותר מכל דבר אחר במערך. השיעור הזה הוא שיעור מניעה. הוא עובד בכיתה שבה אין כרגע ילד מוחרם, והוא מלמד את הרוב השקט מה לעשות ברגע שבו הדרה מתחילה. בכיתה שבה מתנהל חרם עכשיו, שיעור שמדבר על הדרה עושה בדיוק את ההפך: כל הכיתה מסתובבת להסתכל על אותו ילד, והוא משלם על השיעור במשך שבוע. אם זה המצב אצלכם, עצרו כאן ועברו לפרוטוקול צעד אחר צעד לטיפול בחרם בכיתה, ואם כבר זיהיתם ילד מסוים, התחילו בשיחה הראשונה עם תלמיד מוחרם. בכיתה שבה התופעה רחבה ולא ממוקדת בילד אחד יש מסלול התערבות לכל הכיתה.
החלון הטוב ביותר להעביר את השיעור הוא דווקא בתקופה שבה נראה שהכול בסדר. השבועות שאחרי חופשת סוכות הם דוגמה מדויקת: הכיתה כבר מכירה את עצמה, הקבוצות התייצבו, הכימיה הראשונית של תחילת השנה נגמרה, ועדיין לא קרה שום דבר שצריך לכבות. זה בדיוק הרגע שבו הרוב השקט עוד לא בחר צד. מניסיון העבודה בכיתות, שיעור כזה בחודש הראשון אחרי החגים נקלט אחרת לגמרי משיעור שמועבר אחרי שכבר התפוצץ אירוע.
מטרות השיעור
- התלמידים יזהו שבעה מצבים יומיומיים שבהם הדרה מתחילה, בלי שאיש בכיתה יסומן.
- התלמידים ינסחו את ההבחנה בין שלושה תפקידים בכל אירוע הדרה: מי שמוביל, מי שמצטרף ומי שעומד מהצד.
- כל תלמיד ייצא עם משפט אחד שהוא מסוגל להגיד בפועל ברגע כזה, ולא עם כוונה כללית.
- הכיתה תנסח כלל אחד כתוב שאפשר לחזור אליו לאורך השנה.
מהלך השיעור: 45 דקות לפי דקות
| דקות | מה קורה | מה המחנכת אומרת |
|---|---|---|
| 0-5 | פתיחה שלא מזהה אף אחד | ״היום לא נדבר על אף אחד מכם. נדבר על רגעים שקורים בכל כיתה בארץ.״ |
| 5-17 | שבעת הרגעים הקטנים, מיון לשלוש עמודות | ״אני מקריאה רגע. תגידו לי באיזו עמודה הוא יושב אצלנו.״ |
| 17-30 | שלושה תפקידים, והשקט שמחזיק אותם | ״בכל אחד מהרגעים האלה יש שלושה תפקידים. בואו נמצא אותם.״ |
| 30-40 | עבודה בזוגות: משפט אחד לכל מצב | ״כל זוג מקבל מצב אחד. אתם כותבים משפט אחד שאפשר להגיד שם בקול.״ |
| 40-45 | כלל כיתתי על הלוח, ומשפט אישי לכל אחד | ״כל אחד כותב לעצמו: השבוע אני. משפט אחד. אף אחד לא קורא אותו.״ |
שלב 1 (0-5 דקות): פתיחה שלא מזהה אף אחד
הפתיחה היא החלק שהכי קל לקלקל. מחנכת שפותחת ב״יש לנו בעיה בכיתה״ מקבלת כיתה מתגוננת, ומחנכת שפותחת ב״מי מרגיש כאן בחוץ״ חושפת ילד מול שלושים איש. הפתיחה שעובדת מוציאה את הכיתה מהתמונה ומחזירה אותה רק בסוף.
משפט הפתיחה המדויק: ״היום לא נדבר על אף אחד מכם, ולא על משהו שקרה כאן. נדבר על שבעה רגעים קטנים שקורים בכל כיתה בארץ, ועל מה שאפשר להגיד בהם. בסוף השיעור כל אחד ייקח משפט אחד לעצמו.״
כותבים על הלוח שלוש כותרות עמודה: קורה אצלנו, קורה לפעמים, לא קורה אצלנו. לא מוסיפים כלום. הכיתה כבר יודעת שמשהו הולך לקרות, ואין צורך להקדים לה הסבר.
שלב 2 (5-17 דקות): שבעת הרגעים הקטנים
הליבה המתודית של המערך היא ההנחה שחרם כמעט אף פעם לא מתחיל בהחלטה. אין ישיבה שבה מישהו אומר ״מהיום אנחנו לא מדברים איתו״. יש רצף של רגעים קטנים שכל אחד מהם נראה זניח בפני עצמו, ורק ההצטברות שלהם יוצרת נידוי חברתי. כשמלמדים כיתה לזהות את הרגעים הקטנים, מדברים על מה שהתלמידים באמת רואים בהפסקה, ולא על מושג מופשט.
מקריאים כרטיס אחד בכל פעם מתוך נספח א, ומבקשים מהכיתה למיין אותו לאחת משלוש העמודות בהצבעת ידיים. שתי הנחיות מחזיקות את השלב הזה: ממיינים את הרגע ולא את האנשים, ואף אחד לא נותן דוגמה מהכיתה. מי שמתחיל ב״זה כמו כשפעם…״ מקבל בעדינות ״בלי דוגמאות מכאן, רק הרגע עצמו״.
אחרי כל כרטיס שואלים שאלה אחת בלבד: מה באמת קורה שם? העמודה השלישית בנספח א נותנת לכם את התשובה הקצרה, אבל עדיף לתת לתלמידים לנסח אותה ראשונים.
שלב 3 (17-30 דקות): שלושה תפקידים והשקט שמחזיק אותם
זה החלק שבגללו השיעור עובד. חוזרים לשניים או שלושה כרטיסים שהכיתה סימנה כ״קורה אצלנו״, ומחלצים מהם שלושה תפקידים קבועים.
| התפקיד | מה הוא עושה | מה הוא צריך כדי להמשיך |
|---|---|---|
| מי שמוביל | מתחיל את הרגע: שם את התיק על הכיסא, ממציא את הכינוי, פותח את הקבוצה בלי אחד | לפחות שניים שמצטרפים. לבד זה לא עובד |
| מי שמצטרף | צוחק, משתמש בכינוי, מאשר בחיוך. לרוב לא חושב שהוא עושה משהו | שכל השאר לא יגידו כלום |
| מי שעומד מהצד | לא משתתף, לא נהנה, גם לא מתערב. זה הרוב הגדול בכיתה | לא צריך כלום. הוא מחזיק את זה בלי לשים לב |
השאלה שמסובבת את השיעור נשאלת כאן, אחרי שהטבלה על הלוח: ״כמה אנשים צריך כדי שרגע כזה ייעצר?״ תנו לכיתה לנחש. התשובה שאליה מגיעים יחד היא שאחד מספיק, בתנאי שהוא אומר משהו בקול ולא רק חושב את זה. מכאן ממשיכים לשאלה המעשית: מה בדיוק אומרים. נספח ב מציג משפטים שעובדים מול משפטים שנשמעים נכון ולא משנים כלום, וכדאי להקריא ממנו זוג אחד לדוגמה לפני שעוברים לעבודה בזוגות.
אם הכיתה מתקשה להישאר בגובה העיניים ונשמעת מטיפה לעצמה, זה סימן שהיא צריכה קודם את שכבת הבסיס. שני מערכים שממשיכים היטב מכאן הם מערך שיעור על לחץ חברתי, שעוסק באיך אומרים לא לקבוצה, ומערך שיעור על רכילות בכיתה.
שלב 4 (30-40 דקות): משפט אחד לכל זוג
מחלקים את הכיתה לזוגות ונותנים לכל זוג מצב אחד. המשימה מנוסחת בדיוק כך: ״כתבו משפט אחד, בקול של מישהו בגיל שלכם, שאפשר להגיד ברגע הזה. לא הרצאה, לא קטע מוסרי. משפט.״
| מצב | מה קורה |
|---|---|
| 1 | שלושה יושבים בהפסקה, מגיע רביעי, ותיק כבר מונח על הכיסא הפנוי |
| 2 | נפתחת קבוצת וואטסאפ לעבודת גמר, וכולם בפנים חוץ מאחד |
| 3 | יש כינוי שכולם משתמשים בו, והוא לא באמת מצחיק את מי שקיבל אותו |
| 4 | בוחרים קבוצות בשיעור, ואותו אחד נשאר אחרון בכל פעם |
| 5 | מישהו מתקרב לקבוצה והצחוק נעצר לשנייה ואז ממשיך |
| 6 | כל הכיתה מדברת על מסיבה, ואחד יודע שהוא לא הוזמן |
שומעים את כל הזוגות, אבל בקצב: כל זוג מקריא את המשפט שלו בלי הסבר. אחרי כל משפט שואלים את הכיתה שאלה אחת, ״זה משפט שאפשר להגיד באמת?״, ועוברים הלאה. ארבע דקות ההקראה האלה הן החלק שהתלמידים זוכרים.
שלב 5 (40-45 דקות): מה כל אחד לוקח מהשיעור
שתי פעולות, ובזה השיעור נגמר. ראשית, הכיתה מנסחת יחד כלל אחד וכותבים אותו על הלוח במשפט קצר. לא רשימת כללים, אחד. ניסוחים שכיתות הגיעו אליהם: ״אצלנו לא שומרים מקום נגד מישהו״, ״כל מי שבכיתה נמצא בקבוצה של הכיתה״, ״מי שלא צוחק מהכינוי, הכינוי נגמר״.
שנית, כל תלמיד כותב לעצמו על פתק משפט אחד שמתחיל ב״השבוע אני״. המשפט חייב להיות דבר שאפשר לראות: ״השבוע אני אזיז את התיק שלי כשמישהו מחפש מקום״ הוא משפט. ״השבוע אני אהיה יותר טוב לכולם״ הוא לא. אף אחד לא קורא את הפתקים בקול, ואף אחד לא אוסף אותם. אומרים לתלמידים לשים אותם בקלמר, ומזכירים להם עוד שבוע.
נספח א: שבעת כרטיסי הרגע
| מספר | הרגע | מה באמת קורה שם |
|---|---|---|
| 1 | מקום שמור. שלושה יושבים, מגיע רביעי, והתיק כבר על הכיסא | גבול פיזי. בלי מילה אחת נקבע מי בפנים ומי בחוץ |
| 2 | קבוצת וואטסאפ לפרויקט שנפתחת עם כולם חוץ מאחד | הדרה מתועדת. בניגוד להפסקה, כאן נשאר תיעוד שהילד רואה שוב ושוב |
| 3 | כינוי שנדבק. לא קללה, מילה שצוחקים איתה | הקבוצה מקבלת שפה משותפת על חשבון אחד. הצחוק הוא הדבק |
| 4 | ״אנחנו מלאים״ בזמן חלוקה לקבוצות | דחייה בעטיפה לגיטימית. קשה להתלונן על משפט טכני |
| 5 | צחוק שנעצר לשנייה כשמישהו מתקרב | סימן ההיכר הכי מדויק. הילד קולט אותו גם כשאף אחד לא אמר כלום |
| 6 | הזמנה שלא נשלחה, וכל הכיתה מדברת על המסיבה | ההדרה קורית מחוץ לבית הספר וההדים שלה נמצאים בתוכו |
| 7 | סטורי משותף שכולם מגיבים עליו, ואחד לא מופיע בו | ספירת נוכחות פומבית. כולם רואים מי בפנים, כולל מי שבחוץ |
בכיתות ג עד ד מקריאים חמישה כרטיסים בלבד ומשמיטים את 2 ואת 7. אם דווקא הכרטיסים הדיגיטליים הם מה שבוער אצלכם, יש מערך נפרד ומלא על קבוצת וואטסאפ כיתתית.
נספח ב: משפטים שעובדים מול משפטים שלא עובדים
| משפט שעובד | למה | משפט שלא עובד | למה |
|---|---|---|---|
| ״בוא שב פה״ | עושה מקום בפועל, ולא מבקש רשות מהקבוצה | ״זה לא יפה מה שאתם עושים״ | הטפה בלי פעולה. הקבוצה מתגוננת וממשיכה |
| ״לא מצחיק אותי״ | קצר, אישי, ולא מאשים אף אחד ישירות | ״אתם נוראיים״ | תוקף את הקבוצה ומאחד אותה נגד הדובר |
| ״אני הולך איתו״ | פעולה במקום הצהרה. מוציא את הילד מהבידוד מיד | ״תפסיקו לעשות חרם״ | המילה מקפיצה הכחשה מיידית ומסיטה לוויכוח על ההגדרה |
| ״תוסיפו גם אותו לקבוצה״ | בקשה תפעולית שקשה לסרב לה בלי להסביר | ״אני אספר למורה״ | כאיום הוא הופך את הדובר למטרה הבאה |
| ״למה הוא לא בקבוצה?״ | שאלה שמחייבת תשובה ומחזירה אחריות לקבוצה | שתיקה עם מבט מאוכזב | הקבוצה קוראת אותה כהסכמה שקטה |
חמישה דברים שלא לעשות בשיעור הזה
- לא לשאול ״מי מרגיש כאן בחוץ״. אף ילד לא ירים יד, ומי שכן ירים ישלם על זה. המיפוי נעשה בתצפית, לא בשאלה פומבית.
- לא להשתמש בסיפור אמיתי מהכיתה, גם לא מוסווה. הכיתה מפענחת מיד על מי מדובר, והשיעור הופך למשפט פומבי.
- לא להצביע ולא למיין תלמידים לפי בחירה חברתית בשיעור הזה. כל מהלך שבו תלמידים בוחרים זה את זה מייצר בדיוק את מה שבאתם למנוע.
- לא לסיים בהטפה. שיעור שנגמר ב״תהיו טובים אחד לשני״ נמחק עד ההפסקה. הוא נגמר בכלל כתוב ובמשפט אישי.
- לא להעביר את השיעור ביום שבו קרה אירוע חברתי קשה בכיתה. ביום כזה הכיתה לא לומדת, היא מתגוננת. מחכים שבוע.
התאמות לפי שכבה
| שכבה | מה משנים |
|---|---|
| ג עד ד | חמישה כרטיסים במקום שבעה, בלי הדיגיטליים. אומרים ״ילד שנשאר בחוץ״ ולא ״חרם״. שלב 4 בשלשות ולא בזוגות, עם מצב אחד לכל הכיתה |
| ה עד ו | המערך המלא כמו שהוא. אפשר לקרוא לדברים בשמם, כולל המילה חרם. זו השכבה שבה השיעור נקלט הכי טוב |
| ז עד ט | מוסיפים תפקיד רביעי לשלב 3: מי שמצלם או משתף. מאריכים את הדיון על כרטיסים 2 ו-7, שהם הלב בגיל הזה |
| י עד יב | מקצרים את שלב 2 לשמונה דקות ומאריכים את שלב 3. השאלה שמחזיקה בוגרים היא למה קבוצה צריכה מישהו בחוץ כדי להרגיש קבוצה |
בכיתות שבהן העבודה היא על עצם קבלת השונה ולא על מנגנון ההדרה, מערך השיעור על קבלת השונה הוא נקודת פתיחה טובה יותר, ומערך השיעור על חברות מתאים כשלב המשך.
מה המחנכת עושה בשבוע שאחרי השיעור
- הכלל נשאר על הקיר שבועיים. מעתיקים אותו מהלוח לדף גדול ותולים. כלל שנמחק בסוף היום לא קיים.
- שתי הפסקות תצפית. לא שיחה, תצפית. עשר דקות בחצר עם דף תצפית הפסקה, פעמיים באותו שבוע, ובודקים אם מה שסומן ״קורה אצלנו״ אכן נראה בשטח.
- שיחה אישית קצרה עם שניים או שלושה. מי שלא כתב משפט, מי שהתנגד לשיעור, ומי שנראה לכם בודד. חמש דקות ליד הדלת, במסגרת סבב השיחות האישיות.
אם התצפית מעלה ילד ספציפי שחוזר לבד בכל הפסקה, זה כבר לא שיעור אלא מצב שדורש טיפול פרטני. מה עושים משם מפורט בחומר על ילד דחוי חברתית בכיתה, ומה עושים כשהצחוק כבר מכוון לילד אחד מפורט במה עושים כשצוחקים על ילד בכיתה.
מתי שיעור אחד כבר לא מספיק
שיעור אחד מייצר שפה משותפת. הוא לא משנה מבנה חברתי שהתקבע לאורך שנה, והוא לא מחליף עבודה מתמשכת. אם הכיתה סימנה ארבעה כרטיסים ומעלה בעמודת ״קורה אצלנו״, או אם אותו שם עולה שוב ושוב בשיחות עם הורים, הכיתה צריכה תהליך ולא שיעור. הצעד המקדים שאפשר לעשות בעצמכם הוא מניעת חרם בכיתה לפני שהוא מתחיל, ולצדו שיחת בירור עם תלמיד שמוביל חרם.
ברמת בית הספר יש שתי תוכניות שרשומות במסלול הירוק של גפ״ן, כלומר ניתן לממן אותן מתקציב גפ״ן: סדנת מניעת חרמות לבית ספר (מספר תוכנית 56427), שבנויה כתהליך מלווה ולא כמפגש בודד, ופעילות גיבוש ODT לכיתה (מספר תוכנית 11854), שמתאימה כשהמטרה היא לבנות את הכיתה כקבוצה ולא לטפל באירוע. עוד עשרות חומרים מוכנים לשעת חינוך מרוכזים במרכז החומרים למורים.
שאלות נפוצות על מערך שיעור על חרם חברתי
כמה זמן לוקח מערך שיעור על חרם חברתי?
שעת חינוך אחת, 45 דקות. המהלך בנוי בחמישה שלבים עם חלוקת דקות מדויקת, וכל שלב עומד בפני עצמו. אם נשארו לכם 30 דקות בלבד, מוותרים על שלב 4 ומקצרים את שלב 2 לחמישה כרטיסים.
מאיזה גיל אפשר להעביר את השיעור?
מכיתה ג ומעלה. ביסודי הנמוך מעבירים חמישה כרטיסים במקום שבעה ומדברים על ילד שנשאר בחוץ במקום להשתמש במילה חרם. מכיתה ה ומעלה אפשר לקרוא לדברים בשמם. בתיכון מקצרים את מיון הכרטיסים ומאריכים את הדיון על שלושת התפקידים.
מה עושים אם מתנהל חרם בכיתה בדיוק עכשיו?
לא מעבירים את השיעור הזה. שיעור שמדבר על הדרה בכיתה שבה יש כרגע ילד מוחרם חושף אותו מול כולם, ולפעמים מחמיר את מצבו. במצב פעיל צריך פרוטוקול התערבות ושיחה אישית, והשיעור הזה נכנס רק אחרי שהמצב נרגע.
צריך להדפיס משהו לפני השיעור?
לא. הציוד היחיד הוא לוח וטוש. שני הנספחים כתובים כך שאפשר להקריא אותם מהמסך או מהטלפון, וכל תלמיד כותב על דף חלק שכבר יש לו. אם בכל זאת נוח לכם להדפיס, הדפיסו את נספח א בעותק אחד לכל זוג.
מה עושים עם תלמיד שמסרב להשתתף?
לא מכריחים ולא מעירים לו מול הכיתה. בשלב המיון הוא יכול להישאר צופה, ובשלב הזוגות אפשר לצרף אותו כשלישי לזוג קיים. סירוב להשתתף בשיעור חברתי הוא לעתים קרובות סימן ולא התנהגות, ושווה לברר אותו בשיחה אישית אחרי השיעור ולא במהלכו.
החומר הזה מבוסס על הסדנאות שאנחנו מעבירים בבתי ספר — רוצים שנעביר את זה אצלכם? כתבו לנו בטופס יצירת הקשר