שיחה עם תלמיד מוחרם היא שיחה של 15 דקות, בארבע עיניים, במקום שקט, עם מטרה אחת: שהתלמיד ייצא ממנה בידיעה שיש מבוגר שרואה, שמאמין לו ושיש תוכנית. לא חוקרים אותו, לא מתחייבים בפניו שהכול יסתדר ולא שולחים אותו ״לדבר איתם״. הפרוטוקול כאן נותן למחנכת מה לומר בכל דקה, מה לשאול, מה לא לומר, ומה עושים ברגע שהשיחה נגמרת.
החומר הזה משלים שני כלים שכבר יש באתר: שיחת הבירור עם התלמיד שמוביל את החרם והשיחה עם ההורים. שלושתן יחד הן שלב השיחות בפרוטוקול הכללי לחרם בכיתה. השיחה עם התלמיד המוחרם היא הראשונה מבין השלוש, ולרוב היא גם הקצרה והרגישה ביותר. עוד חומרים לשעת חינוך תמצאו במרכז החומרים למורים.
למה שיחה עם תלמיד מוחרם שונה מכל שיחה אישית אחרת
תלמיד שמדירים אותו מגיע לשיחה עם שני חששות שלא נאמרים בקול: שהמחנכת לא תאמין לו, ושהשיחה תגרום לזה להחמיר. מניסיון העבודה בכיתות, רוב השיחות שנכשלות נכשלות בגלל אחד משני הדברים האלה, ולא בגלל כוונה רעה. המחנכת שואלת ״מה עשית שהם התרחקו?״ מתוך רצון להבין, והתלמיד שומע האשמה. המחנכת אומרת ״אני אדבר איתם מחר״ מתוך רצון לעזור, והתלמיד רואה בעיני רוחו איך מחר בהפסקה כולם יודעים שהוא הלשין.
לכן השיחה הזאת בנויה הפוך משיחת בירור רגילה: קודם אמון, אחר כך עובדות, ובסוף תוכנית שהתלמיד שותף לה. את הבירור עושים אחר כך, עם אחרים, ולא איתו.
מטרות השיחה
- התלמיד יודע שמישהו מבוגר רואה את מה שקורה ומאמין לו.
- למחנכת יש מפה ראשונית: איפה זה קורה, מתי, ומי הדמויות המרכזיות.
- יש הסכמה מפורשת על הצעד הבא, ותאריך לשיחת המשך.
ציוד: אין. הכנה: 5 דקות. דף וכלי כתיבה לכרטיס הסיכום שבנספח ב, וזהו.
הכנה: איך מזמינים תלמיד מוחרם לשיחה בלי לחשוף אותו
ההזמנה עצמה היא חלק מהשיחה. תלמיד שנקרא בקול רם מול הכיתה ״בוא רגע, אני צריכה לדבר איתך״ כבר שילם מחיר לפני שנאמרה מילה. שלושה כללים:
- לא מול הכיתה. מזמינים בסוף השיעור כשכולם יוצאים, בפתק, או דרך תירוץ ניטרלי (״תעזור לי רגע עם המחברות״). בחטיבה ובתיכון אפשר הודעה קצרה במערכת בית הספר.
- לא בהפסקה. הפסקה היא בדיוק הזמן שבו התלמיד לבד, וכולם רואים לאן הוא הולך. עדיף בזמן שיעור של המחנכת, או בשיעור של מורה שמסכימה לשחרר אותו לרבע שעה.
- לא בחדר המורים. מקום שקט עם דלת: חדר יועצת פנוי, ספרייה, כיתה ריקה. יושבים בזווית, לא זה מול זה.
לפני שנכנסים, המחנכת עונה לעצמה על שאלה אחת: ״מה ראיתי בעיניים שלי?״ (ולא: מה סיפרו לי). זה המשפט שפותח את השיחה.
מהלך השיחה עם תלמיד מוחרם: 15 דקות עם זמנים
| דקות | שלב | מה המחנכת עושה | משפט לדוגמה |
|---|---|---|---|
| 0 עד 2 | פתיחה בלי חקירה | אומרת מה היא ראתה, במשפט אחד, בלי לשאול ״למה״. | ״שמתי לב שבשבוע האחרון בהפסקות את יושבת לבד, ורציתי לשמוע ממך איך זה נראה מהצד שלך.״ |
| 2 עד 6 | הקשבה | שותקת. מהנהנת. לא מתקנת פרטים ולא מגינה על אף אחד. אם התלמיד עוצר, חוזרת על המילה האחרונה שלו כשאלה. | ״הם עברו לשולחן אחר?״ |
| 6 עד 9 | שיקוף ושיום | קוראת לדבר בשמו, מסירה מהתלמיד את האשמה, ולא מצמצמת. | ״מה שאתה מתאר זה שמדירים אותך. זה לא בסדר, וזה לא קורה בגלל משהו שאתה.״ |
| 9 עד 12 | המפה | שלוש שאלות בלבד: איפה זה קורה הכי הרבה, מתי זה התחיל, ומי לדעתו לא באמת רוצה בזה. לא שואלים ״מי התחיל״. | ״יש מישהו בכיתה שאתה מרגיש שהוא בעניין רק כי כולם?״ |
| 12 עד 14 | התוכנית וההסכמה | אומרת בדיוק מה היא הולכת לעשות, מה היא לא תעשה בלי לספר לו, ומבקשת הסכמה. | ״אני הולכת לדבר עם כמה תלמידים, בלי להזכיר את השם שלך ובלי לצטט אותך. אני לא אעשה שיחה כיתתית לפני שנדבר שוב. זה בסדר מבחינתך?״ |
| 14 עד 15 | סגירה ומועד | קובעת שיחת המשך בעוד שלושה ימים, ונותנת דרך לפנות אליה קודם אם משהו קורה. | ״בעוד שלושה ימים באותה שעה נדבר שוב. אם עד אז קורה משהו, אתה שם לי פתק על השולחן ואני מוצאת זמן באותו יום.״ |
אם השיחה נגמרת אחרי 8 דקות כי התלמיד לא רוצה לדבר, זה עדיין הצלחה: הוא יודע שרואים אותו ויש תאריך להמשך. לא מושכים את השיחה בכוח.
נספח א: 12 משפטים למחנכת, לפי שלב
המשפטים כתובים בלשון זכר ונקבה לסירוגין. מתאימים לתלמיד שמולכם.
| שלב | משפטים |
|---|---|
| פתיחה | ״ראיתי משהו שהטריד אותי ורציתי לשמוע אותך לפני שאני עושה משהו.״ · ״אין פה שאלות של מבחן. מה שתגידי, ככה זה.״ · ״אפשר גם שנשב רגע בשקט, אני לא ממהרת.״ |
| הקשבה | ״תמשיך.״ · ״ומה קרה אחר כך?״ · ״זה נשמע ממש קשה.״ |
| שיקוף | ״אני מאמינה לך.״ · ״זה לא משהו שילד צריך לפתור לבד, ואת לא לבד בזה מהרגע הזה.״ · ״גם אם היה ריב לפני כן, לא מגיע לאף אחד שיוציאו אותו מהקבוצה.״ |
| תוכנית וסגירה | ״אני אגיד לך מראש כל צעד שאני עושה.״ · ״מה הדבר האחד שהיה עוזר לך כבר מחר?״ · ״אני לא יכולה להגיד לך שזה ייגמר מחר, אבל אני יכולה להגיד שלא אעזוב את זה.״ |
נספח ב: כרטיס סיכום שיחה (למילוי מיד אחרי)
ממלאים בתוך חמש דקות מסיום השיחה, לפני שהפרטים מתערבבים. הכרטיס נשאר אצל המחנכת ומשמש אותה בשיחות הבאות ובעדכון ליועצת.
| שדה | מה כותבים |
|---|---|
| איפה זה קורה הכי הרבה | הפסקה / שיעור / חצר / הסעה / וואטסאפ / אחר |
| מתי זה התחיל (לפי התלמיד) | שבוע / חודש / משנה שעברה / אחרי אירוע מסוים |
| דמויות מרכזיות שהוזכרו | ראשי תיבות בלבד |
| מי ״לא באמת בעניין״ לדעת התלמיד | ראשי תיבות. זה הבסיס לשיחות הבירור |
| מה התלמיד ביקש | מה כן לעשות, מה לא לעשות |
| מה סוכם | הצעדים שאמרתי שאעשה, והצעד שהתלמיד לוקח על עצמו (אם יש) |
| מועד שיחת ההמשך | יום ושעה |
| מה ראיתי אני (לא מה שסופר) | תצפית ישירה בלבד, כדי להפריד עובדות מדיווח |
שבעה דברים שלא אומרים לתלמיד מוחרם, ומה אומרים במקום
| לא אומרים | למה | אומרים במקום |
|---|---|---|
| ״מה עשית שהם כועסים עליך?״ | מטיל את האחריות על המודר. גם אם היה ריב, הדרה אינה תגובה לגיטימית. | ״ספר לי מה קרה מהצד שלך.״ |
| ״תתעלם מהם, זה יעבור.״ | מודיע לתלמיד שהוא לבד בזה. | ״זה לא משהו שאתה צריך להתמודד איתו לבד.״ |
| ״אני אדבר איתם מחר.״ | נשמע כמו איום שיתפוצץ עליו בהפסקה. | ״אני אדבר עם כמה תלמידים בלי להזכיר אותך. נתאם קודם מה בסדר מבחינתך.״ |
| ״אולי תנסה להתחבר לילדים אחרים?״ | הופך בעיה כיתתית לכישלון חברתי אישי. | ״הכיתה הזאת צריכה שכולם יהיו בפנים, וזו העבודה שלי.״ |
| ״הכול יסתדר, סמוך עליי.״ | הבטחה שלא בשליטתה. כשלא מתקיימת, האמון נשבר. | ״אני לא עוזבת את זה, ואגיד לך כל צעד.״ |
| ״למה לא באת אליי קודם?״ | עוד האשמה. תלמידים מודרים כמעט תמיד מדווחים מאוחר, וזה טבעי. | ״טוב שאנחנו מדברים עכשיו.״ |
| ״אתה בטוח? הם נראים לי ילדים טובים.״ | ההודעה הכי הרסנית: לא מאמינים לו. | ״אני מאמינה לך. עכשיו אני צריכה להבין את התמונה.״ |
מה עושים אם
- התלמיד אומר ״הכול בסדר״. לא מתווכחים ולא לוחצים. אומרים מה ראיתם (״ראיתי שלוש הפסקות ברצף שאתה לבד״), מציעים לדבר בפעם אחרת, וקובעים בכל זאת מועד. במקביל מתחילים תצפית ומיפוי חברתי בלי לחכות לאישור שלו.
- התלמיד בוכה. שותקים, מגישים טישו, לא אומרים ״אל תבכה״. ממתינים. כשנרגע, ממשיכים מאותה נקודה. לא מקצרים את השיחה בגלל הבכי.
- התלמיד מבקש שלא תעשו כלום. מכבדים חלקית: מסכימים לא לקיים שיחה כיתתית ולא לצטט אותו, אבל אומרים בכנות שאת התצפית ואת שיחות הבירור (בלי שמו) חובתכם לעשות. הפחד שלו מוצדק, והתשובה היא זהירות, לא הימנעות.
- התלמיד מאשים את עצמו. מפרידים: ״יכול להיות שאמרת משהו שפגע, ואפשר לתקן את זה. ולהוציא מישהו מהקבוצה זה לא תיקון, זה דבר אחר לגמרי.״
- התלמיד מבקש לעבור כיתה. לא מתחייבים ולא שוללים. אומרים שזו שיחה עם ההורים ועם ההנהלה, ושקודם רוצים לנסות לשנות את המצב בכיתה הזאת. ראו גם את התרחיש על בקשת הורים להעביר את הילד לכיתה אחרת.
- מתברר שיש קבוצת וואטסאפ. מבקשים לראות, לא מצלמים ולא מעבירים הלאה. ממשיכים לפי הפרוטוקול להדרה מקבוצת הוואטסאפ.
- עולה משהו שדורש דיווח. אלימות פיזית, איום, פגיעה מינית או אמירה על פגיעה עצמית: מפסיקים את מסלול המחנכת ומעבירים ליועצת ולהנהלה באותו יום, לפי נוהלי בית הספר. אומרים לתלמיד בפשטות שזה משהו שחייבים לשתף בו עוד מבוגר.
התאמות לפי גיל
| שכבה | מה משנים |
|---|---|
| כיתות ג עד ד | 10 דקות במקום 15. במקום ״איפה זה קורה״ שואלים ״באיזה חלק של היום הכי קשה לך?״. אפשר לתת לצייר את ההפסקה במקום לספר. ההורים מעודכנים באותו יום. |
| כיתות ה עד ו | הפרוטוקול כמו שהוא. שימו לב במיוחד לשאלת ״מי לא באמת בעניין״, בגיל הזה כמעט תמיד יש שניים או שלושה כאלה, והם המפתח לשיחות הבירור. |
| חטיבת ביניים | ההזמנה לשיחה חייבת להיות דיסקרטית לגמרי. שואלים במפורש על הרשתות ועל קבוצות. מבקשים מהתלמיד להגדיר בעצמו מה מותר לשתף עם ההורים. |
| תיכון | השיחה ארוכה יותר, 20 דקות, ורוב השיחה היא הקשבה. תלמיד בתיכון לרוב לא רוצה ״טיפול״, אלא שותף. שואלים ״מה היית רוצה שאני אעשה, ומה בשום אופן לא?״ ומכבדים את התשובה ככל שאפשר. |
מה עושים ב-48 השעות אחרי השיחה
- ממלאים את כרטיס הסיכום (נספח ב) ומעדכנים את היועצת בשורה אחת, גם אם המקרה נראה קטן.
- תצפית של יומיים בהפסקות ובמעברים, לפני כל שיחה נוספת. מה שרואים בעיניים חשוב יותר ממה שסופר. אם התלמיד יושב לבד בהפסקות, יש לכך תרחיש נפרד צעד אחר צעד.
- שיחות בירור עם שניים או שלושה תלמידים, לפי פרוטוקול השיחה עם התלמיד שמוביל את החרם. מתחילים דווקא מאלה שהתלמיד המוחרם סימן כ״לא באמת בעניין״.
- עדכון להורים של התלמיד על מה שנעשה, בלי שמות של ילדים אחרים. אם ההורים הם שפנו ראשונים, השיחה מתנהלת לפי התסריט לשיחה עם הורים על חרם.
- שיחת ההמשך במועד שנקבע, גם אם נראה שהמצב השתפר. השאלה הפותחת: ״מה היה השבוע שונה מהשבוע שעבר?״.
כשהחרם נמשך מהשנה הקודמת, המסגרת השבועית נמצאת בפרוטוקול לחרם שנמשך משנה שעברה. וכשהוא נגמר, מגיע השלב שרוב המחנכות מדלגות עליו: שלושים הימים שאחרי. כשהשיחה עם התלמיד היא חלק ממצב כיתתי רחב, ולא אירוע נקודתי, בתי ספר רבים בוחרים להביא תהליך מובנה מבחוץ: סדנת מניעת חרמות לכיתה נמצאת במסלול הירוק, כלומר ניתן לממן אותה מגפ״ן.
שאלות ותשובות על שיחה עם תלמיד מוחרם
מה עושים אם התלמיד המוחרם לא בא אליי, ואני רק חושדת?
מקיימים את השיחה בכל מקרה. הפתיחה משתנה מעט: במקום ״שמתי לב ש…״ אומרים ״אני עושה שיחות קצרות עם כמה תלמידים על איך הולך בכיתה״. אם הוא לא פותח, ממשיכים בתצפית ובמיפוי, ולא מוותרים על מועד המשך.
כמה זמן אחרי שאני שמה לב צריך לקיים את השיחה?
עד 48 שעות. מוקדם יותר ממה שנוח למחנכת, אבל אחרי לפחות הפסקה אחת של תצפית, כדי שיהיה משפט פתיחה של ״ראיתי״ ולא של ״שמעתי״.
האם לשתף את ההורים לפני השיחה עם התלמיד?
ביסודי מעדכנים את ההורים באותו יום, אחרי השיחה. בחטיבה ובתיכון שואלים את התלמיד מה הוא מעדיף שיסופר, ומעדכנים בהתאם, אלא אם יש חובת דיווח. הורים כמעט תמיד מעדיפים לשמוע מהמחנכת לפני שהם שומעים מהילד.
מה אם התלמיד עצמו התנהג לא יפה לפני החרם?
מפרידים בין שני דברים בשיחה עצמה: את מה שהוא עשה אפשר לתקן, ואפשר לעזור לו לתקן. את ההדרה אין מה לתקן, אותה צריך לעצור. הסדר חשוב: קודם עוצרים את ההדרה, אחר כך עובדים על הריב המקורי.
מתי זה כבר לא בידיים של המחנכת?
כשיש אלימות, איומים או פגיעה ברשת, כשההדרה נמשכת יותר משבועיים למרות שיחות הבירור, או כשהתלמיד מדבר על פגיעה בעצמו. אז זו כבר לא שיחה של מחנכת אלא תהליך בית ספרי, עם יועצת, הנהלה, ולפעמים גורם חיצוני.
מה לעשות מחר בבוקר
- לצפות בהפסקה אחת ולכתוב במשפט אחד מה ראיתם.
- למצוא רבע שעה בשיעור שלכם, וחדר עם דלת.
- להזמין את התלמיד בלי שהכיתה שומעת.
- להדפיס או להעתיק את כרטיס הסיכום מנספח ב.
- לקיים את השיחה לפי הטבלה, ולקבוע מועד המשך לפני שנפרדים.
החומר הזה מבוסס על הסדנאות שאנחנו מעבירים בבתי ספר — רוצים שנעביר את זה אצלכם? כתבו לנו בטופס יצירת הקשר
