מערך שיעור על כעס לשעת חינוך: מה עושים כשהכעס עולה, ולמה לא כרית? (45 דקות)

מערך שיעור על כעס לשעת חינוך מלמד את הכיתה שלושה דברים: לזהות איפה הכעס מתחיל בגוף, להעריך כמה הוא חזק, ולבחור פעולה שמורידה אותו. במערך שלמטה, ל-45 דקות בכיתות ג עד ו, התלמידים מסמנים במפת גוף את הסימנים הראשונים של הכעס אצלם, בונים ״מד הכעס שלי״ בשלושה צבעים, וממיינים 12 כרטיסי פעולה לשתי ערימות: ״מרגיע״ ו״מלבה או לא עוזר״. המשפט שנשאר על הלוח: מותר לכעוס, אסור לפגוע, ובאדום פונים למבוגר. בקופסה למחנכת יש תשובה לשאלה ״אז מה, להרביץ לכרית?״: סקירה של 154 מחקרים משנת 2024 לא מצאה שפעילות שמעוררת את הגוף מורידה כעס, ופעילות מרגיעה כן הורידה. בסוף העמוד יש מד כעס אישי, מפת גוף ו-12 כרטיסי פעולה להדפסה, ובהמשך העמוד התאמה לכיתות ז עד ט.

למד הכעס ולכרטיסים להדפסה

מערך שיעור על כעס: למה מתחילים מהגוף?

במרחב הפדגוגי של משרד החינוך, ברכיב לקשר בין רגשות למחשבות להתנהגות ולהבין ולהכיר את יחסי הגומלין ביניהם, יש לכיתות ג-ו שני יעדים. הראשון: ״להבין את יחסי הגומלין בין מחשבות לרגשות להתנהגות במצבי חיים שונים״. השני: ״לזהות את התגובות הגופניות הנלוות לרגשות (למשל האצה בדופק ובקצב הנשימה, הזעה מוגברת, חולשה)״. לכן השיעור מתחיל בגוף ולא בהסבר. ילד שמזהה שהלב שלו דופק מהר והידיים נקפצות מקבל הזדמנות לעצור לפני שהוא מגיע לאדום. מכאן גם השם: לא שיעור על ״לא לכעוס״, אלא שיעור על לשים לב לכעס בזמן.

הכעס לא חדש לילדים בגיל הזה. במשרד החינוך הוא מופיע כבר ביעד של הגן, לגילי 5-3: ״לתייג תחושות גוף ורגשות ולהשתמש במילים כדי לבטא אותם (״זה מכעיס אותי כשאת לוקחת את הצעצוע שלי!״), ולהבין שיש דרכים לגיטימיות ולא לגיטימיות לבטא רגש״. בכיתות ג עד ו מוסיפים את הגוף ואת הקשר בין מחשבה, רגש ומעשה. המערך הזה הוא גם מערך שיעור ויסות רגשי ראשון לכיתה: הוא נותן לתלמידים מילים לעוצמה של הכעס, ורק אחר כך כלים להוריד אותה.

מה משרד החינוך מצפה בכל שכבה

היעדים מועתקים מילה במילה משני רכיבים במרחב הפדגוגי: הרכיב שלמעלה, ולהתאים את הבעת הרגשות למצב, שהוא חלק מהמיומנות ״הכוונה עצמית״. השורות המודגשות הן השכבה שהמערך בנוי לה.

שימו לב להבדל: בכיתות ג עד ו מבקשים להביע רגש בהתחשבות באחר, ובכיתות ז עד ט גם במצבים טעונים רגשית. לכן בחטיבת הביניים השיעור עובר מהגוף לשאלה מה הכעס מנסה להגיד, ראו בהתאמות לפי שכבה.

מטרות השיעור

מהלך השיעור: 45 דקות לפי דקות

שלב 1 (0-5 דקות): כולם כועסים

פתחו במשפט מהשיעור ״הר הגעש שבי״ של שפ״י, שיעור כישורי חיים לכיתות ג-ד: ״כעס הוא רגש טבעי.״ ומיד אחריו, מאותו עמוד: ״כל אחד מאתנו כועס, כעס ויכעס.״ אחר כך שאלו את הכיתה: מה מכעיס ילדים בגיל שלכם? אספו תשובות בהרמת יד או בפתקים, וכתבו על הלוח שלוש או ארבע. השאלה היא על ילדים בגיל הזה, לא על ילדים מהכיתה, ואין שמות. המטרה של השלב היא שכל תלמיד ישמע שכעס הוא לא סימן שמשהו לא בסדר איתו.

שלב 2 (5-15 דקות): איפה זה מתחיל אצלי?

חלקו לכל תלמיד את מפת הגוף מהדפים שבסוף העמוד. בקשו מהתלמידים להיזכר בפעם האחרונה שכעסו, בלי לספר על מה, ולסמן איפה הרגישו את זה: ראש, פנים, לסת, גרון, חזה, בטן, ידיים או רגליים. ליד כל מקום יש מילה אחת לבחירה, כמו ״חם״, ״דופק״, ״קפוץ״ או ״רועד״. אפשר גם לצייר צללית של גוף על גב הדף ולצבוע את המקומות. כתבו על הלוח את הדוגמאות מהיעד של המשרד, האצה בדופק ובקצב הנשימה, הזעה וחולשה, והוסיפו את מה שהכיתה מצאה. בסוף השלב כל תלמיד מראה לחבר ליד את המפה שלו. ההבדלים בין שני הדפים הם חלק מהשיעור: אצל כל אחד הכעס יכול להתחיל במקום אחר.

שלב 3 (15-27 דקות): מד הכעס

ציירו על הלוח מד בשלושה צבעים, מלמטה למעלה. כל תלמיד כותב במד האישי שלו סימן גוף אחד ליד כל צבע, מתוך מה שסימן במפת הגוף.

המסר של השלב: לכעס יש עוצמות, הוא עולה ויורד, ואפשר להשפיע עליו. מד הכעס שונה ממד רגשות להדפסה לכיתה, שבודק בבוקר איך כל אחד מרגיש. כאן מודדים רגש אחד ברגע נתון, ולכל צבע יש פעולה.

שלב 4 (27-40 דקות): מה מוריד אותי צבע?

זה הלב של השיעור, ופעילות התמודדות עם כעס במובן המעשי ביותר. חלקו את הכיתה לקבוצות של ארבעה, ותנו לכל קבוצה סט של 12 כרטיסי פעולה מהדפים שבסוף העמוד. הקבוצה ממיינת את הכרטיסים לשתי ערימות: ״מרגיע״ ו״מלבה או לא עוזר״. אחר כך כל קבוצה מסבירה למליאה כרטיס אחד שהתלבטה עליו. המפתח למחנכת הוא המפתח שלנו, ובקופסה שאחרי השלב הזה מוסבר על מה הוא נשען:

בסוף השלב כל תלמיד בוחר שתי פעולות מהערימה המרגיעה, וכותב אחת ליד הכתום ואחת ליד האדום במד שלו. באדום כדאי שאחת הפעולות תהיה לפנות למבוגר. השיעור של שפ״י מסתיים באותו כיוון: המורה מדגישה את החשיבות של פנייה לעזרה למבוגר, גם של הילד שכועס וגם של ילדים שרואים התפרצות. מי שרוצה לתרגל עם הכיתה עצירה לפני תגובה, ימצא תרגול קצר של עש״ן ד״ק במערך שיעור חוסן נפשי לשעת חינוך. אין צורך ללמד אותו מחדש בשיעור הזה.

קופסה למחנכת: למה לא כרית?

בשיעור ״הר הגעש שבי״ המורה כותבת על הלוח את הרעיונות של התלמידים לשאלה ״איך לכעוס בלי להתפרץ״, ובין הדוגמאות שם מופיעים גם ״לחבוט בכרית״ ויציאה להליכה או לריצה. זו רשימה של רעיונות שעולים מהכיתה, ולא המלצה של המשרד. וכשתלמידים מציעים להרביץ לכרית או לצאת לריצה, זה רגע טוב לספר להם מה נמצא במחקר.

בשנת 2024 פרסמו קיירוויק ובושמן סקירה של 154 מחקרים, עם יותר מעשרת אלפים משתתפים, בשם סקירה מטה-אנליטית של פעילויות לניהול כעס שמעלות או מורידות עוררות: מה מלבה זעם ומה מכבה אותו?. הם השוו שני סוגים של פעילויות. פעילויות שמרגיעות את הגוף, כמו נשימה עמוקה, קשיבות ומדיטציה, הורידו כעס ותוקפנות. פעילויות שמעוררות את הגוף, כמו חבטות בשק, ריצה ורכיבה על אופניים, לא נמצאו יעילות בממוצע. לפי החוקרים, הממצאים אינם תומכים ברעיון שלהוציא את הכעס או לצאת לריצה הן דרכים יעילות לנהל כעס. לפי התקציר, הפעילויות המרגיעות היו יעילות אצל סטודנטים ואצל מי שאינם סטודנטים, וההשפעות היו יציבות אצל משתתפים בגילים שונים. התקציר לא מפרט כמה מהמחקרים נעשו על ילדים.

ניסוי קודם של בושמן, משנת 2002, נקרא האם הוצאת כעס מזינה את הלהבה או מכבה אותה?. השתתפו בו 600 סטודנטים, לא ילדים. מי שהרביץ לשק אגרוף וחשב בזמן הזה על מי שהכעיס אותו נעשה כועס ותוקפני יותר ממשתתפים שלא הרביצו לשק בכלל, ולא לעשות כלום היה יעיל יותר מלהוציא את הכעס. כלומר, המחקר לא מצא שחבטות, בכרית או בשק, מורידות כעס, ובניסוי אחד על סטודנטים חבטות בשק יחד עם מחשבות על מי שהכעיס אפילו הגבירו אותו.

שני דברים שלא כדאי להגיד לכיתה. הראשון: שהכרית מגבירה אלימות אצל ילדים. זה לא מה שנמצא. השני: משהו נגד ספורט ותנועה. המחקר בדק רק אם הם מורידים כעס. מה שאפשר להגיד, בניסוח שלנו: ״מה שמוריד כעס הוא מה שמרגיע את הגוף. נשימה איטית עוזרת יותר מכרית.״

שלב 5 (40-45 דקות): מי נפגע מהלבה?

חזרו לערימה של ״מלבה או לא עוזר״ ושאלו את השאלה מהשיעור של שפ״י: ״מי נפגע מהלבה שזורמת מהר הגעש שלכם?״. כוונו את הדיון לשתי תשובות: יש כרטיסים שפוגעים באחרים, ויש כרטיסים שפוגעים בעיקר במי שכועס. כתבו על הלוח את משפט הסיכום, שנשאר שם עד סוף השבוע: מותר לכעוס, אסור לפגוע. באדום פונים למבוגר. פתק היציאה הוא שתי שורות: ״הסימן הראשון שלי״ ו״הפעולה שלי בכתום״. כיתה שיש לה שפה משותפת לכעס יכולה לדבר עליו בלי להאשים ובלי להתבייש, וזה חיבור אנושי.

מה שיעור אחד יכול לתת, ומה לא

בסקירה של קנדלריה, פדווה ואן משנת 2012, ההשפעות של ניהול כעסים על התוצאות החברתיות והרגשיות של ילדים: מטה-אנליזה, נבדקו 60 מחקרים משנים 1979 עד 2010 על תוכניות לניהול כעסים. נמצאה השפעה קטנה עד בינונית על כעס, תוקפנות ואובדן שליטה עצמית אצל ילדים. לפי התקציר, בתי ספר רבים מפעילים תוכניות כאלה לתלמידים בסיכון, כלומר מדובר בתוכניות, ולא בשיעור אחד לכל הכיתה. המסקנה למחנכת ולמנהל: השיעור נותן לכיתה שפה משותפת וכלי אחד. הוא לא אמור לשנות התנהגות לבדו, וילד שמתפרץ שוב ושוב צריך את היועצת, לא עוד שעת חינוך.

המערך הזה הוא שיעור לכל הכיתה, לפני הרגע הקשה. הוא לא עוסק באבחון ולא בקשיי ויסות שדורשים טיפול. מה עושים אחרי שכבר קרה משהו, מפורט במה עושים כשיש ילד אלים בבית הספר? ובמה עושים כשילד מקלל בכיתה?.

התאמות לפי שכבה

מה עושים בשבועות שאחרי

שיעור חינוך על כעס הוא רק ההתחלה. ההמלצה שלנו: לחזור למד הכעס כמה דקות בכל שבוע, באותם צבעים ובאותן מילים, כדי שהשפה תישאר בכיתה.

את הצד של לחכות ולשלוט בדחף מלמדים במערך שיעור על דחיית סיפוקים לשעת חינוך, ושיעור על ניהול כעסים יכול לבוא לפניו או אחריו. עוד מערכים לשעת חינוך מרוכזים במרכז החומרים למורים.

מד הכעס וכרטיסים להדפסה

הכרטיסים מודפסים בסדר קבוע. לפני השיעור כדאי לערבב כל סט, כדי שהמספרים לא ירמזו על הערימה. מד הכעס נשאר אצל התלמיד. אפשר לאסוף את פתקי היציאה כדי לראות אילו סימנים ופעולות עלו, בלי לציין שמות ובלי להקריא פתק של תלמיד מסוים בקול.

כשהכעס עולה באמצע משימה משותפת

מניסיון העבודה בכיתות, משימה קבוצתית שאי אפשר לפתור לבד מעלה רגעים של תסכול, ושם אפשר לתרגל את מד הכעס בזמן אמת: לעצור, לשאול באיזה צבע אני, ולבחור פעולה. פעילות גיבוש ODT לכיתה בנויה סביב משימות כאלה, עם עיבוד בסוף שמחבר את מה שקרה למה שקורה בכיתה כל יום.

שאלות נפוצות על מערך שיעור על כעס

איך לעזור לילד להתמודד עם כעס?

מתחילים בגוף: עוזרים לילד לזהות איפה הכעס מתחיל אצלו, כמו דופק מהיר, פנים חמות או ידיים קפוצות. אחר כך מלמדים אותו להעריך כמה הכעס חזק, בשלושה צבעים, ולבחור מראש פעולה מרגיעה לכל צבע, כמו נשימה איטית, התרחקות לרגע או פנייה למבוגר. בסקירה של 154 מחקרים משנת 2024 פעילויות שמרגיעות את הגוף הורידו כעס ותוקפנות.

מה זה מד כעס לילדים?

מד כעס הוא סולם בשלושה צבעים שעוזר לילד להעריך כמה הכעס שלו חזק ברגע נתון: ירוק כשהכעס מתחיל, כתום כשהוא עולה, ואדום כשהוא כמעט מתפרץ. ליד כל צבע הילד כותב איך זה מרגיש אצלו בגוף ומה הוא עושה. מד הכעס להדפסה נמצא בסוף העמוד.

האם להרביץ לכרית עוזר להוציא את הכעס?

המחקר לא מצא שחבטות מורידות כעס. בסקירה של 154 מחקרים משנת 2024, פעילויות שמעוררות את הגוף, כמו חבטות בשק, ריצה ורכיבה על אופניים, לא נמצאו יעילות בממוצע להורדת כעס, ופעילויות מרגיעות כמו נשימה עמוקה כן הורידו אותו. בניסוי משנת 2002 על 600 סטודנטים, מי שהרביץ לשק אגרוף וחשב על מי שהכעיס אותו נעשה כועס ותוקפני יותר.

מאיזה גיל מלמדים ילדים על כעס?

לפי משרד החינוך, כבר בגן, לגילי 5-3, היעד הוא לתייג תחושות גוף ורגשות ולהשתמש במילים כדי לבטא אותם. בכיתות ג-ו היעד הוא לזהות את התגובות הגופניות הנלוות לרגשות, ובכיתות ז-ט לדעת לזהות אותן ולהבין את הקשר ביניהן לבין הרגש. המערך בעמוד הזה בנוי לכיתות ג עד ו, עם התאמה לכיתות ז עד ט.

האם שיעור אחד מלמד ניהול כעסים לילדים?

לא. שיעור אחד נותן לכיתה שפה משותפת וכלי אחד, כמו מד הכעס. בסקירה של 60 מחקרים משנת 2012 נמצאה לתוכניות לניהול כעסים השפעה קטנה עד בינונית על כעס ותוקפנות אצל ילדים, ומדובר בתוכניות, לא בשיעור בודד. ילד שמתפרץ שוב ושוב צריך את היועצת, לא עוד שעת חינוך.

מתי כעס של ילד הוא כבר עניין ליועצת?

כשהילד מתפרץ שוב ושוב גם אחרי השיעור, כשהוא פגע בילד אחר או בעצמו, או כשהוא מספר שקשה לו להירגע בבית. בכל המצבים האלה מעבירים ליועצת לפי הנוהל של בית הספר, ולא מטפלים בזה מול הכיתה.

מי עומד מאחורי החומר הזה

החומר נכתב על בסיס העבודה של דניאל חסיד פרויקטים בחינוך בכיתות ובסדנאות לגיבוש כיתתי. המסגרת נשענת על תוכנית המיומנויות של משרד החינוך, על השיעור ״הר הגעש שבי״ של שפ״י ועל המחקרים המקושרים בגוף העמוד. שלבי השיעור, מד הכעס, מפת הגוף, הכרטיסים והדוגמאות בטבלאות נכתבו לצורך השיעור ואינם לקוחים מכיתה מסוימת.

רוצים לבדוק מה מתאים לכיתה שלכם? השאירו פנייה בטופס יצירת הקשר, ונחזור אליכם.