מערך שיעור על דחיית סיפוקים לשעת חינוך: מה עוזר לחכות? (45 דקות)

מערך שיעור על דחיית סיפוקים לא צריך ממתק בכיתה ולא צריך מבחן. ניסוי המרשמלו המפורסם של וולטר מישל הוביל לטענה, במאמר מ-1989, שילדים בני ארבע שחיכו יותר הפכו למתבגרים עם הישגים לימודיים גבוהים יותר. מחקרים חדשים, מ-2018 ומ-2024, מצאו שהקשר הזה קטן בהרבה ממה שחשבו, ושהמבחן לבדו לא מנבא באופן אמין תוצאות בבגרות. מה שהניסויים של מישל כן מלמדים את המחנכת הוא מה עוזר לילד לחכות: להסיח את הדעת, לחשוב על משהו כיפי, ולהרחיק את הפרס מהעיניים. על זה בנוי המערך שלמטה, 45 דקות לכיתות ג עד ו בשעת חינוך: הכיתה מגלה מה עזר לילדים בניסוי, כל תלמיד מזהה את ״המרשמלו שלו״ בבית הספר ובוחר דרך אחת לחכות, והכיתה מסכימה על כלל המתנה משותף. בסוף העמוד יש כרטיס אישי וכרטיסי מיון להדפסה, וקופסה למחנכת על ממצא פחות מוכר: ילדים מחכים יותר למבוגר שמקיים את מה שאמר.

לכרטיסים להדפסה

מערך שיעור על דחיית סיפוקים: מה ניסוי המרשמלו באמת בדק

בגרסה הראשונה של הניסוי, שמישל פיתח בשנות ה-60, ילד בגיל הגן ישב לבד בחדר ומולו מרשמלו אחד על השולחן. אמרו לו שאם יתאפק ולא יאכל אותו במשך זמן מסוים, יקבל שניים במקום אחד. בגרסאות מאוחרות יותר השתמשו גם בעוגייה, בבייגלה או בממתק אחר. כך מתוארת ההתחלה בכתבה גישה חדשה למבחן המרשמלו מניבה ממצאים מורכבים של האגודה האמריקאית למדע פסיכולוגי (APS).

השאלה הראשונה שעניינה את החוקרים לא הייתה מי יצליח בחיים, אלא איך ילדים מצליחים לחכות. במאמר של מישל, אבסן וזייס מ-1972, מנגנונים קוגניטיביים וקשביים בדחיית סיפוקים, הם מספרים שבניסוי קודם ציפו שילד שיכול להסתכל על הפרס יחכה יותר, והתוצאה הייתה הפוכה בדיוק: כשהילדים יכלו להסתכל על הפרסים, הם חיכו הרבה פחות מאשר כשלא יכלו לראות אף אחד מהם. בניסויים שבמאמר עצמו, ילדים שדעתם הוסחה מהפרסים חיכו הרבה יותר, חשיבה על דברים כיפיים עזרה לחכות, ומחשבות עצובות או מחשבות על הפרסים עצמם קיצרו את ההמתנה. החוקרים גם ראו מה ילדים עשו מעצמם כדי להחזיק מעמד: בהו במראה, כיסו את העיניים בידיים ודיברו אל עצמם.

זה הלב של השיעור. הוא לא בודק מי מהתלמידים ״טוב בלחכות״. הוא מלמד שלחכות זו מיומנות שיש לה כלים, ושאפשר לבחור כלי.

מה משרד החינוך מצפה בכל שכבה

במרחב הפדגוגי של משרד החינוך, המיומנות הכוונה עצמית מוגדרת כיכולת לניהול עצמי שכוללת ויסות עצמי, הנעה עצמית וחוסן, והיא שייכת לקטגוריה ״מיומנויות רגשיות״. היעדים לפי שכבה מגיעים משלושה רכיבים שלה: לווסת רגשות ביעילות, לעצב את הסביבה בהתאם למטרות ולהתמיד במטרה גם לנוכח חסמים ואתגרים. היעדים מועתקים כאן מילה במילה, והשורות המודגשות הן השכבה שהמערך בנוי לה.

שימו לב להבדל בין השכבות. את המילים ״לדחות סיפוקים״ המשרד כותב ביעד של גיל 5 עד כיתה ב. בכיתות ג עד ו היעד הוא להכיר אמצעים ולבחור ביניהם, והאמצעי הראשון ברשימה, הסחת דעת, הוא בדיוק מה שמישל ראה אצל הילדים שחיכו. לכן השיעור הזה הוא גם מערך שיעור על ויסות עצמי: התלמידים לא מתאמנים בלחכות יותר זמן, אלא לומדים לבחור את הכלי שמתאים להם.

מטרות השיעור

מהלך השיעור: 45 דקות לפי דקות

שלב 1 (0-8 דקות): הסיפור של מישל

ספרו את הניסוי כמו סיפור, בלי להראות סרטון ובלי להביא ממתק: ילד בגן, חדר ריק, מרשמלו אחד על השולחן, ומבוגר שאומר ״אם תחכה עד שאחזור, תקבל שניים״. עצרו כאן ושאלו: מה הייתם עושים בחדר הזה כדי לא לאכול? כתבו את התשובות על הלוח כמו שהן, בלי לשפוט ובלי לשאול מי היה מחזיק מעמד הכי הרבה זמן.

אחר כך שאלה לכל הכיתה: מי לדעתכם חיכה יותר, ילדים בשנות ה-60 או ילדים בשנות ה-2000? במחקר של קרלסון ועמיתיה (2018), השפעות קוהורט על דחיית סיפוקים אצל ילדים, מבוגרים בסקר בארצות הברית ציפו שילדים של היום יחכו פחות. אבל בנתונים של 840 ילדים בגיל 3 עד 5 משלושה דורות, הילדים משנות ה-2000 חיכו בממוצע שתי דקות יותר מהילדים משנות ה-60. החוקרים עצמם מסייגים שצריך עוד מחקר באוכלוסיות מגוונות, והילדים שנבדקו באו מרקע חברתי-כלכלי בינוני-גבוה. לכיתה מספיק המסר: גם המבוגרים ניחשו לא נכון.

שלב 2 (8-20 דקות): בלשי ההמתנה

כל קבוצה של ארבעה מקבלת שמונה כרטיסים, ועל כל כרטיס דבר שילד בניסוי עשה או חשב. הקבוצה ממיינת אותם לשני טורים: ״עוזר לחכות״ ו״מקשה לחכות״. שבע דקות למיון. אחר כך כל קבוצה מקריאה את הטור ״עוזר לחכות״ שלה, ואתם חושפים את הממצא:

הממצאים מגיעים מהמאמר של מישל, אבסן וזייס מ-1972, והניסוח בכרטיסים הוא שלנו. ההפתעה הכי טובה לכיתה: גם החוקרים ציפו בהתחלה שלהסתכל על הממתק ולדמיין כמה הוא טעים יעזור לחכות, וטעו. אם קבוצה טעתה באותו כרטיס, היא בחברה טובה. המשפט לסיום השלב: מי שחיכה לא היה חזק יותר. הוא פשוט מצא דרך לא להסתכל.

שלב 3 (20-32 דקות): המרשמלו שלי

עכשיו מהניסוי לכיתה. כל תלמיד כותב בשקט בכרטיס את ״המרשמלו שלו״: דבר אחד בבית הספר שקשה לו לחכות לו. כדי שהשלב לא ייתקע, כתבו על הלוח כמה דוגמאות: לענות בלי להרים יד, להתחיל לכתוב לפני שהמורה סיימה להסביר, לחטוף את הכדור בהפסקה, לקום מהמקום באמצע עבודה, להתפרץ כשמישהו אחר מדבר. אחר כך כל תלמיד בוחר מהטבלה דרך אחת לחכות. שבע הדרכים הן הרשימה של משרד החינוך לכיתות ג עד ו, והניסוח לילדים והדוגמאות הם שלנו:

בשורה האחרונה בכרטיס כל תלמיד כותב איך יסדר את הסביבה כך שיהיה לו קל יותר. זה הממצא של הממתק שלא נמצא מול העיניים, וזה גם הרכיב ״לעצב את הסביבה בהתאם למטרות״ של המשרד, שמדבר על ״להימנע מראש ממצבים שיצריכו ויסות עצמי״. למשל: לשבת רחוק מהחלון, לשים את הקלמר בתיק עד שצריך אותו, לבקש מהמורה סימן מוסכם.

מי שרוצה מספר לבן הזוג שלו רק איזו דרך בחר, ולא חייב לספר מה הפיתוי. אם אחד התלמידים בוחר בנשימות, הן מפורטות במערך שיעור חוסן נפשי לשעת חינוך. שם הנשימות הן כלי לרגע של לחץ, וכאן הן כלי לרגע של פיתוי, כשאני רוצה משהו עכשיו.

שלב 4 (32-40 דקות): כיתה שמחכה

עד עכשיו כל תלמיד חיפש דרך משלו. בשלב הזה הכיתה בוחרת כלל המתנה אחד, משותף לכולם. הציעו שלוש אפשרויות והצביעו, או תנו לכיתה לנסח: ״סופרים בשקט עד חמש לפני שעונים״, ״כשמישהו מדבר, מחכים שיסיים״, ״ציוד של משחק נשאר בסל עד הסימן״. כתבו את הכלל שנבחר על דף ותלו אותו ליד הלוח.

למה כלל משותף ולא רק כלים אישיים? בניסוי של דובל ומונקטה (2018), השפעות קבוצתיות על הפעלת שליטה עצמית: ילדים דוחים סיפוקים ומעריכים זאת יותר כשהקבוצה שלהם מחכה והקבוצה האחרת לא, ילדים בגיל 3 עד 5 חיכו יותר כשחשבו שהקבוצה שלהם מחכה והקבוצה האחרת לא. החוקרים מציעים שנורמות קבוצתיות סביב שליטה עצמית הן אולי מטרה טובה להתערבות. הניסוי נעשה בגיל הגן, וההעברה לכיתה ג עד ו היא שלנו. אבל ההיגיון פשוט: קל יותר לחכות כשכולם סביבי מחכים.

שלב 5 (40-45 דקות): פתק יציאה

כל תלמיד משלים בכרטיס את המשפט ״השבוע, כשיהיה לי קשה לחכות, אני…״, ושומר את הכרטיס במחברת או בתיק. אין צורך להגיש. המשפט לסיום השיעור: בסוף השבוע נבדוק יחד איך הלך לנו עם הכלל של הכיתה. ואז, וזה החלק החשוב, לבדוק באמת.

קופסה למחנכת: ילדים מחכים למבוגר שמקיים

זה הממצא שאולי הכי חשוב בשבילכם. במחקר של קיד, פלמרי ואסלין (2013), נשנוש רציונלי: ההחלטות של ילדים צעירים במשימת המרשמלו מושפעות מאמונות על אמינות הסביבה, נבדקו 28 ילדים בגיל ארבע וחצי בממוצע. חלקם ראו קודם שהסביבה אמינה, וחלקם שהיא לא אמינה. הילדים מהמצב האמין חיכו זמן ארוך יותר באופן מובהק. החוקרים כותבים שזמן ההמתנה במבחן המרשמלו אולי משקף לא רק שליטה עצמית, אלא גם את מה שהילד מאמין על יציבות העולם.

במחקר של מייקלסון ומונקטה (2016), אמון חשוב: לראות איך מבוגר מתייחס לאדם אחר משפיע על הנכונות של ילדי גן לדחות סיפוקים, ילדי גן ראו מבוגר מתנהג באופן אמין או לא אמין כלפי מבוגר אחר, ואחר כך אותו מבוגר העביר להם את המבחן. כשהמבוגר שהבטיח את הפרס התנהג קודם באופן לא אמין, הילדים חיכו פחות זמן, ופחות מהם חיכו עד הסוף.

שני המחקרים נעשו בגיל הגן, וההעברה לכיתה היא שלנו: ילד מחכה כשהוא מאמין שההמתנה תשתלם. בכיתה, מי שקובע אם היא משתלמת זו בעיקר המחנכת. כל ״אחר כך״ שאתם אומרים הוא הבטחה קטנה. הדוגמאות בטבלה הן ניסוח שלנו:

כיתה שבה המבוגר מקיים את מה שאמר היא כיתה עם חיבור אנושי שאפשר לסמוך עליו. וזה שווה יותר מכל כלי ברשימה.

מה המסקנות של ניסוי המרשמלו היום?

במאמר הסיכום של מישל, שודה ורודריגז ב-1989, דחיית סיפוקים אצל ילדים, נכתב שילדים בני 4 שחיכו יותר במצבי מעבדה מסוימים התפתחו למתבגרים מוכשרים יותר מבחינה קוגניטיבית וחברתית, עם הישגים לימודיים גבוהים יותר והתמודדות טובה יותר עם תסכול ולחץ. מכאן נולד המיתוס שמבחן אחד בגן חוזה את העתיד.

ב-2018 בדקו ווטס, דנקן וקוואן את הטענה מחדש, במחקר חזרה למבחן המרשמלו: שחזור מושגי שבודק את הקשר בין דחיית סיפוקים מוקדמת לתוצאות מאוחרות יותר. הם התמקדו בילדים שאמהותיהם לא סיימו קולג׳, מתוך מאגר נתונים אמריקאי של יותר מ-900 ילדים. דקה נוספת של המתנה בגיל ארבע ניבאה עלייה של בערך עשירית סטיית תקן בהישגים בגיל 15. אבל הקשר היה בחצי מהגודל שדווח במחקרים המקוריים, וירד בשני שלישים אחרי בקרה על רקע משפחתי, יכולת קוגניטיבית מוקדמת וסביבה ביתית. הקשר להתנהגות בגיל 15 היה קטן הרבה יותר, ורק לעתים רחוקות מובהק. גם ההגדרה הייתה שונה: לפי הכתבה של האגודה, במחקר הזה ילד נחשב כמי שדחה סיפוקים אם חיכה שבע דקות, ובמחקר של מישל התבקשו הילדים לחכות עד 20 דקות.

ב-2024 עקבו ספרבר, ונדל, דנקן ווטס אחרי 702 ילדים שעשו את המבחן בגיל 54 חודשים ומילאו שאלונים בגיל 26, במחקר דחיית סיפוקים ותוצאות בבגרות: מבחן המרשמלו לא מנבא באופן אמין תפקוד בבגרות. לפי ניתוח שנרשם מראש, הביצוע במבחן לא ניבא באופן חזק הישגים, בריאות או התנהגות בבגרות.

מה זה אומר למחנכת: השיעור לא נועד להאריך את זמן ההמתנה של התלמידים או לנבא משהו. הוא נותן לכיתה שפה משותפת וכלים לרגע של פיתוי, וזה משהו שאפשר לתרגל כל יום.

כללי בטיחות לשיעור

התאמות לפי שכבה

מה המחנכת עושה בשבועות שאחרי

מי שרוצה להמשיך מהרגע של הפיתוי למטרה של כמה שבועות, ימצא בדף מטרות לתלמיד להדפסה את השלב הבא: מטרה אחת, מכשול אחד ותוכנית ״אם… אז…״. כאן מתרגלים את הרגע עצמו, ושם מתכננים קדימה. ותלמיד שמתקשה לזהות מה הוא מרגיש לפני שהוא מתפרץ, יכול להתחיל במד רגשות להדפסה לכיתה, בדיקת בוקר של דקה.

שיעור חינוך על דחיית סיפוקים הוא חלק מסדרה של מערכים על מיומנויות של המרחב הפדגוגי. באותה סדרה נמצא מערך שיעור על ביטחון עצמי לשעת חינוך, שעוסק במיומנות מודעות עצמית. יחד הם נותנים למחנכת רצף: שיעור על אמונה ביכולת, ומערך שיעור על שליטה עצמית ברגע של פיתוי. עוד פעילות שליטה עצמית לילדים ומערכים לשעת חינוך מרוכזים במרכז החומרים למורים.

כרטיסים להדפסה

הכרטיס האישי נשאר אצל התלמיד. אל תאספו אותו ואל תקריאו ממנו בקול.

כשרוצים שהכיתה תתאפק יחד

השיעור הזה עוסק ברגע שבו כל תלמיד מחכה לבד. השלב הבא הוא כיתה שמתאפקת יחד: מחכה שכולם יבינו את המשימה לפני שמתחילים, ומקשיבה גם למי שמדבר בשקט. אלה הרגעים שעולים במשימות קבוצתיות שאי אפשר לפתור לבד, ופעילות גיבוש ODT לכיתה בנויה סביב משימות כאלה, עם עיבוד בסוף שמחבר את מה שקרה למה שקורה בכיתה כל יום.

שאלות נפוצות על מערך שיעור על דחיית סיפוקים

מה המסקנות של ניסוי המרשמלו?

במאמר מ-1989 נכתב שילדים בני 4 שחיכו יותר התפתחו למתבגרים עם הישגים לימודיים גבוהים יותר. ב-2018 נמצא שהקשר בחצי מהגודל המקורי, ושהוא יורד בשני שלישים אחרי בקרה על רקע משפחתי. ב-2024 נמצא שהמבחן לא מנבא באופן אמין תוצאות בבגרות. מה שנשאר שימושי לכיתה הוא מה שמתואר במאמר מ-1972: הסחת דעת, והרחקת הפרס מהעיניים, עזרו לילדים לחכות.

האם מבחן המרשמלו מנבא הצלחה בחיים?

לפי המחקרים העדכניים, לא באופן אמין. במחקר מ-2024 עקבו אחרי 702 ילדים עד גיל 26, והביצוע במבחן לא ניבא באופן חזק הישגים, בריאות או התנהגות בבגרות. שליטה עצמית בילדות כן נמצאה קשורה לתוצאות בבגרות במחקר אחר, שעקב אחרי 1,000 ילדים עד גיל 32, אבל זה לא אותו דבר כמו מבחן אחד של כמה דקות בגן.

מאיזה גיל ילדים יכולים לדחות סיפוקים?

הניסויים המפורסמים נעשו בילדים בגיל 3 עד 5, ומשרד החינוך מציב יעד של ״לדחות סיפוקים ולהימנע מפיתויים במהלך השגת יעדים קונקרטיים״ כבר בשכבה של גיל 5 עד כיתה ב. בכיתות ג עד ו היעד מתקדם: להכיר כמה אמצעים לוויסות עצמי ולבחור את המתאים למצב.

איך מלמדים ילד דחיית סיפוקים בכיתה?

לא מאמנים אותו לחכות יותר זמן, אלא נותנים לו כלים לרגע של פיתוי. במערך הזה הכיתה ממיינת מה עזר לילדים בניסוי לחכות, כל תלמיד בוחר דרך אחת מתוך שבע הדרכים שברשימה של משרד החינוך, והכיתה מסכימה על כלל המתנה משותף. מה שקורה אחר כך חשוב לא פחות: מחנכת שמקיימת כל ״אחר כך״ שהיא אומרת.

למה חשוב שהמחנכת תקיים הבטחות?

כי ילדים מחכים כשהם מאמינים שההמתנה תשתלם. בניסויים עם ילדים צעירים, ילדים שראו שהסביבה אמינה חיכו זמן ארוך יותר, וילדים חיכו פחות כשהמבוגר שהבטיח את הפרס התנהג קודם באופן לא אמין. הניסויים נעשו בגיל הגן, וההעברה לכיתה היא שלנו, אבל המסקנה המעשית פשוטה: כל ״אחר כך״ של המחנכת צריך לקרות.

האם אפשר לעשות את מבחן המרשמלו בכיתה?

לא כדאי. אוכל בכיתה מעורר שאלות של אלרגיות ושל כשרות, והמבחן מדרג ילדים מול כל הכיתה, על מדד שלפי המחקר מ-2024 לא מנבא באופן אמין תוצאות בבגרות. השיעור מספר על הניסוי ולא משחזר אותו, וכרטיסי ״בלשי ההמתנה״ מחליפים את הממתק.

מי עומד מאחורי החומר הזה

החומר נכתב על בסיס העבודה של דניאל חסיד פרויקטים בחינוך בכיתות ובסדנאות לגיבוש כיתתי. המסגרת נשענת על תוכנית המיומנויות של משרד החינוך ועל המחקרים המקושרים בגוף העמוד. שלבי השיעור, הכרטיסים והדוגמאות בטבלאות נכתבו לצורך השיעור ואינם לקוחים מכיתה מסוימת.

רוצים לבדוק מה מתאים לכיתה שלכם? השאירו פנייה בטופס יצירת הקשר, ונחזור אליכם.