אף אחד לא רוצה לשבת לידו, וזה קרה מול כל הכיתה. הצעד הראשון הוא לא לברר עכשיו למה, אלא לקחת את ההחלטה מהתלמידים לידיים שלכם תוך שניות: אתם קובעים את ההושבה, ממשיכים בשיעור, ומתעדים מה בדיוק ראיתם. הבירור, השיחה עם התלמיד והשינוי המבני קורים אחר כך, בארבעה שלבים לאורך שבועיים, וכל אחד מהם מופיע כאן עם זמנים ומשפטים מוכנים.
החומר הזה נכתב למחנכת שנתקלת בתרחיש בזמן אמת: בחירת זוגות לעבודה, סידור הושבה בתחילת שנה, חלוקה לקבוצות בטיול. אין בו ציוד, ההכנה היא חמש דקות, והוא מתאים משכבה ג ועד חטיבה עליונה.
למה אף אחד לא רוצה לשבת לידו: שלוש סיבות שונות לגמרי
לפני שמחליטים מה לעשות, כדאי לדעת מול מה עומדים. שלושת המצבים נראים זהים בשנייה שבה זה קורה, והטיפול בהם שונה:
- מצב א: נוחות חברתית. לכל אחד יש כבר חבר קבוע, ואף אחד לא רוצה לוותר עליו. אין כאן דחייה של התלמיד, יש כאן העדפה של הקיים. זה המצב הנפוץ ביותר בשבועות הראשונים של השנה.
- מצב ב: התנהגות שמפריעה. התלמיד מדבר, לוקח ציוד, מקשה על העבודה המשותפת. הסירוב מעשי ולא רגשי, והוא מחייב עבודה על ההתנהגות ולא רק על ההושבה.
- מצב ג: הדרה חברתית. יש מסר בכיתה שמי שיושב לידו נפגע גם הוא. אם התלמידים מסתכלים אחד על השני לפני שהם עונים, אם מישהו מגחך, אם אותו תלמיד נשאר לבד גם בהפסקה וגם בקבוצת הוואטסאפ, זו כבר הדרה מאורגנת. במצב הזה עוברים לפרוטוקול הטיפול בחרם בכיתה ולא נשארים בתוך שאלת ההושבה.
שלושת המצבים מבקשים אותה תגובה מיידית, ומתפצלים רק בשלב השני. לכן ההוראה הראשונה זהה בכל מקרה.
מה עושים בשלוש הדקות הראשונות
כשאף אחד לא רוצה לשבת לידו, הרגע עצמו קובע יותר מכל שיחה שתבוא אחריו, כי כל הכיתה צופה ולומדת מה מותר. שלוש דקות, בסדר הזה:
| זמן | מה עושים | מה אומרים |
|---|---|---|
| 0:00 עד 0:30 | עוצרים את הבחירה החופשית. לא מבררים, לא שואלים מי לא רוצה ולמה. | "שיניתי שיטה. הפעם אני מחלקת את הזוגות, לא אתם." |
| 0:30 עד 1:30 | מקצים בקול רגיל שלושה או ארבעה זוגות, כולל התלמיד שנדחה, ולא רק אותו. הוא לא יכול להיות הזוג היחיד שקבעתם. | "דנה עם יעל, איתי עם רון, נועם עם שיר. מתחילים." |
| 1:30 עד 2:30 | מתחילים את המשימה מיד. תנועה קדימה מכבה את הרעש החברתי. | "יש לכם שבע דקות לשאלה הראשונה. מתחילים עכשיו." |
| 2:30 עד 3:00 | רושמים לעצמכם בפתק שלוש עובדות: מי סירב, מה נאמר במילים, מי צחק. בלי פרשנות. | אין מה לומר. זה נרשם בשקט. |
הכלל היחיד שאסור לשבור בשלוש הדקות האלה: לא מבקשים מתלמיד להתנדב לשבת לידו ולא שואלים "מי מוכן". בקשה כזאת הופכת את התלמיד לנטל שמישהו צריך לקחת על עצמו, וזה נחרט בכיתה חזק יותר מהסירוב המקורי.
פרוטוקול ארבעת השלבים: מהיום ועד שבועיים קדימה
אחרי שהשיעור נגמר מתחיל הטיפול האמיתי. ארבעה שלבים, לוח זמנים ברור, וכל שלב עומד בפני עצמו גם אם לא הספקתם את הקודם.
שלב 1: בירור שקט, באותו יום
- זמן: 5 דקות, בהפסקה או בסוף היום, לא מול הכיתה.
- עם מי: שניים או שלושה תלמידים שאינם מובילים חברתית ואינם חברים קרובים של התלמיד שנדחה. תלמיד מוביל ייתן לכם את הגרסה הרשמית של הכיתה.
- מה שואלים: "מה קורה כשמחלקים זוגות?", "מה גורם לכם לבחור את מי שאתם בוחרים?", "יש מישהו שקשה לו יותר בכיתה?". שאלות פתוחות, בלי לנקוב בשם.
- מה מחפשים: האם התשובות מדברות על נוחות ("אני תמיד עם עידו"), על התנהגות ("הוא לוקח לי דברים") או על מסר קבוצתי ("אף אחד לא יושב איתו"). התשובה מסווגת אתכם למצב א, ב או ג.
שלב 2: שיחה עם התלמיד, תוך 24 שעות
- זמן: 10 דקות, בארבע עיניים, לא ביום שבו זה קרה אם הוא עדיין נסער.
- איך פותחים: "ראיתי מה קרה אתמול בחלוקה לזוגות. לא בסדר שזה קרה, וזה באחריות שלי לטפל." ולא "איך אתה מרגיש". פתיחה עובדתית מורידה ממנו את הצורך להתגונן.
- מה שואלים: "מתי עוד קורה לך שאתה נשאר בחוץ?", "עם מי בכיתה כן נעים לך?", "מה היית רוצה שאעשה ומה לא?".
- על מה מתחייבים: רק על פעולות ועל מועדים. "מהשבוע אני קובעת את הזוגות בכל שיעור שלי, ונדבר שוב ביום ראשון." לא מתחייבים שיהיו לו חברים ולא שזה ייפסק.
- מה שומרים לעצמכם: אם הוא מבקש שלא תעשו כלום, מכבדים את הקצב אבל לא את הוויתור. אומרים: "לא אדבר על זה מולם ולא אזכיר את השם שלך. את השיטה בכיתה אני משנה בכל מקרה, וזה לא עלייך."
שלב 3: שינוי מבני, השבוע
כאן נמצאת רוב העבודה, וכאן גם הסיבה שהתרחיש חוזר על עצמו בכיתות רבות: כל עוד הבחירה חופשית, אותו תלמיד ייבחר אחרון בכל פעם מחדש. שלוש פעולות:
- מבטלים בחירה חופשית של שותפים לחודש. כל חלוקה לזוגות ולקבוצות נעשית על ידכם. אומרים את זה לכיתה כשיטה כללית ובלי הסבר אישי: "עד סוף החודש אני מרכיבה את הקבוצות, כדי שכולם יעבדו עם כולם."
- בונים הושבה לפי נספח א שבהמשך ולא לפי תחושת בטן. השיטה מבוססת על שלושה שמות שכל תלמיד כותב בעצמו, כך שהתלמיד שנדחה מקבל שכן שבחר אותו לפחות פעם אחת ולא שכן שנכפה עליו.
- מסובבים כל שבועיים. הושבה קבועה מקבעת גם את מי שיושב טוב. סיבוב קבוע הופך את השינוי לשגרה ולא לאירוע שקשור לתלמיד אחד.
אם אתם לא בטוחים מי בכיתה מחובר למי, שווה לעשות קודם מיפוי חברתי של הכיתה. חמש דקות של מיפוי חוסכות שבוע של ניחושים בהושבה.
שלב 4: מעקב, שבועיים
- מה בודקים: שלוש נקודות בלבד. עם מי הוא עבד בפועל, האם הוא נשאר לבד בהפסקה, והאם הוא מוזמן לקבוצות בוואטסאפ ולמפגשים אחרי הלימודים.
- איך בודקים: תצפית של דקה ביום, נרשמת בטבלה של נספח ב. לא שואלים אותו כל יום "איך היה", זה מעייף ומסמן.
- מתי מסלימים: אם אחרי שבועיים שתיים משלוש הנקודות עדיין שליליות, זו כבר לא שאלה של הושבה. עוברים לטיפול כיתתי מלא ומעדכנים את היועצת ואת ההנהלה.
נספח א: שיטת שלושת השמות לבניית הושבה
שיטה שאורכת עשר דקות שיעור ומייצרת מפת הושבה שמחזיקה חודש. אפשר להעביר אותה בכל כיתה, גם בלי קשר לתרחיש הזה, וזה בדיוק היתרון: אף אחד לא מזהה שהיא נולדה בגלל תלמיד מסוים.
- מחלקים פתק ריק לכל תלמיד ומבקשים לכתוב את השם שלו למעלה.
- ההוראה המדויקת: "כתבו שלושה שמות של תלמידים שאתם חושבים שתעבדו איתם טוב. לא הכי כיף איתם, אלא תעבדו איתם טוב. אני היחידה שרואה את הפתקים."
- אוספים מקופל, כלומר הפתקים מתקפלים ונאספים בערימה מעורבבת, כדי שאף אחד לא רואה מה כתב מי.
- סופרים כמה פעמים כל שם הופיע. תלמיד שלא הופיע אף פעם, או הופיע פעם אחת בלבד, הוא התלמיד שצריך את תשומת הלב שלכם, גם אם לא הוא זה שנדחה בשיעור.
- בונים את ההושבה כך: כל תלמיד מקבל לפחות אחד משלושת השמות שכתב. תלמיד שאף אחד לא בחר בו מוצמד לתלמיד שבחר בו, ואם אין כזה, מוצמד לתלמיד יציב חברתית שאינו מוביל את הכיתה ואינו זקוק לאישור שלה.
- לא מכריזים על התוצאות ולא אומרים לאף אחד מי בחר בו. הפתקים נשמרים אצלכם ומושמדים בסוף החודש.
הערה חשובה: אם השם של אותו תלמיד לא הופיע באף פתק, אל תבנו הושבה שמכריחה מישהו לשבת לידו כעונש. במקרה כזה מושיבים אותו בשולחן של שלושה, לא של שניים, כך שאין בן זוג מוגדר ואין ילד שנשלח לתפקיד.
נספח ב: טבלת מעקב לשבועיים (להדפסה)
דקה ביום. מסמנים V או X, בלי לכתוב הערות ארוכות.
| יום | עבד בזוג או בקבוצה | לא נשאר לבד בהפסקה | שותף במפגש חברתי או בקבוצה |
|---|---|---|---|
| ראשון | |||
| שני | |||
| שלישי | |||
| רביעי | |||
| חמישי |
שתי שורות של X רצוף באותו טור הן סימן להסלמה, לא לסבלנות. אם הטור השני נשאר ריק, כדאי לקרוא גם את התרחיש מה עושים כשתלמיד יושב לבד בהפסקה, שמטפל בדיוק בזמן הלא מובנה. אם הטור השלישי הוא הבעיה, התרחיש הרלוונטי הוא תלמיד שמודר מקבוצת הוואטסאפ של הכיתה.
מה לא לעשות
- לא לשאול "מי מוכן לשבת איתו". זה הופך אותו לבקשה ולא לתלמיד, וגם התלמיד שיתנדב ישלם על זה חברתית.
- לא לנאום לכיתה על חברות באותו רגע. נאום מיידי מסמן לכולם על מי מדובר ומייצר התנגדות. השיחה הכיתתית מגיעה בשבוע שאחרי, במסגרת רחבה, בלי אזכור המקרה.
- לא לספר לתלמיד שאף אחד לא בחר בו. גם אם שאלתם ומצאתם, המידע הזה הוא שלכם בלבד.
- לא להשאיר את זה לשיעור הבא. אם השיטה לא משתנה עד השיעור הבא, הכיתה מבינה שהסירוב התקבל.
- לא להתקשר להורים של התלמידים שסירבו לפני שברור מה קרה. פנייה מוקדמת הופכת את זה לסכסוך בין משפחות, והתלמיד משלם על כך בכיתה.
התאמות לפי גיל
- כיתות ג-ד: הבחירה גלויה ורגשית, והתלמידים אומרים בקול מה שגדולים חושבים בשקט. עובדים עם הושבה קבועה שקובעת המורה כברירת מחדל, ומסבירים אותה כחוק כיתה ולא כפתרון. שיטת שלושת השמות עובדת מצוין בגיל הזה אם מקריאים את ההוראה פעמיים.
- כיתות ה-ו: הגיל שבו הדחייה מתחילה להיות מתואמת בין כמה תלמידים. כאן שלב 1 קריטי, ושווה להצליב את מה שאתם רואים עם מה שקורה בקבוצת הוואטסאפ של השכבה.
- חטיבת ביניים: הסירוב יהיה מנומס ומוסווה ("אני צריך לשבת מקדימה"). מבטלים בחירה חופשית בלי דיון ומעבירים את השיחה על אקלים לשעת חינוך נפרדת, שבועיים אחרי.
- חטיבה עליונה: אל תבנו הושבה כפויה. במקום זה מגדירים קבוצות עבודה למשימה עם תפקידים, כך שהחלוקה מקצועית ולא חברתית, והתלמיד נכנס דרך תפקיד שהוא טוב בו.
- תלמיד חדש בכיתה: אם מדובר בתלמיד שהצטרף החודש, זו לרוב לא דחייה חברתית אלא היעדר היכרות. המסלול המתאים הוא קליטת תלמיד חדש בכיתה קיימת.
מתי זה כבר לא שאלה של הושבה
לפעמים העובדה שאף אחד לא רוצה לשבת לידו היא רק הסימן הגלוי הראשון למשהו רחב יותר. שלושה סימנים מעבירים את המקרה מטיפול נקודתי לטיפול כיתתי: הסירוב חוזר אצל יותר משלושה תלמידים שונים, יש צחוק או מבטים מתואמים בשנייה שבה מקצים אותו, או שהדחייה נמשכת גם מחוץ לשיעור. במצב כזה מדובר בהדרה חברתית מאורגנת, והכלים הנכונים הם פרוטוקול הטיפול בחרם ושיחת הבירור עם התלמיד שמוביל את ההדרה.
אם הכיתה נמצאת שם כבר תקופה, טיפול נקודתי לא יספיק, ושווה לשקול תהליך מובנה עם הכיתה כולה:
- סדנת מניעת חרמות היא תהליך של ארבעה מפגשים עם הכיתה, מספר גפ"ן 56427, במסלול הירוק שניתן לממן מתקציב גפ"ן.
- חומרים נוספים למחנכות, לפי סוג, נמצאים במרכז החומרים למורים.
שאלות שמחנכות שואלות
מה אומרים לתלמיד ששאל למה שינית את שיטת ההושבה?
"כי אני רוצה שכל אחד בכיתה יעבוד עם כמה שיותר אנשים השנה." זו תשובה נכונה, כללית, ולא מסגירה אף אחד. חוזרים עליה זהה לכל מי ששואל.
מה עושים אם התלמיד עצמו מסרב לשבת ליד מישהו?
מכבדים את הסירוב פעם אחת ומשנים את השיבוץ בלי דרמה, ואז בודקים בשלב 1 האם מדובר בהעדפה או בפחד. תלמיד שמסרב לשבת ליד מי שהציק לו אינו בעיית משמעת.
ההורים ביקשו שאסדר לילד שלהם חברים. מה עונים?
מתחייבים על פעולות ועל מועד מעקב, לא על תוצאה: "אני קובעת את הזוגות בכל השיעורים שלי מהשבוע, בונה הושבה חדשה, ונדבר שוב בעוד שבועיים." תוצאה חברתית אינה בשליטת המחנכת, ולכן אין להתחייב עליה.
כמה זמן מחזיקים חלוקת זוגות שהמורה קובעת?
חודש הוא טווח סביר, עם סיבוב כל שבועיים. פחות מזה לא מספיק כדי לשנות הרגלים, ויותר מזה נתפס כענישה קולקטיבית ומייצר התנגדות.
מתי הכלי הזה לא מתאים?
כשהתלמיד סובל מהדרה נמשכת ולא מסירוב חד פעמי, כשיש אלימות פיזית או מילולית, או כשהתלמיד נמנע מלהגיע לבית הספר. שלושת המצבים האלה מחייבים מעורבות של היועצת ושל ההנהלה מהיום הראשון, ולא ניהול פנימי של המחנכת בלבד.
סיכום מהיר למחנכת
ריכוז הפעולות למקרה שאף אחד לא רוצה לשבת לידו, לפי סדר הזמנים:
- ברגע עצמו: אתם מחלקים, לא הם. שלושה זוגות ולא אחד. ממשיכים בשיעור.
- באותו יום: מבררים עם שניים או שלושה תלמידים ומסווגים למצב א, ב או ג.
- תוך 24 שעות: עשר דקות עם התלמיד, פתיחה עובדתית, התחייבות על פעולות בלבד.
- השבוע: מבטלים בחירה חופשית לחודש ובונים הושבה בשיטת שלושת השמות.
- שבועיים: טבלת מעקב, שלוש נקודות, ומסלימים אם שתיים מהן שליליות.
החומר הזה מבוסס על הסדנאות שאנחנו מעבירים בבתי ספר, רוצים שנעביר את זה אצלכם? דברו איתנו על סדנה לכיתה או שלחו לנו הודעה בוואטסאפ